בדרך אל חיים חדשים

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב איזה עשר פעמים.
כתבתי ומחקתי, כל פעם מחדש.
התלבטתי מאד איך לבשר לכם
ואל תעלבו, אבל ת’אמת שהתלבטתי בכלל אם לספר לכם.
ובלי ששמתי לב עברה לה חצי שנה, אולי קצת יותר. 

תכלס , זה שאני כותבת את זה פה , מול כל העולם, כדי שגם אתם תדעו,
זה לא ממש מתאים לי. זאת לא התנהגות אופיינית לאורטל אקרמן,
אבל זאת נראית לי קפיצת מדרגה ביחסים שלנו- שלי ושלכם הקוראים
ועוד מעט כולם יגלו בכל מקרה, אז החלטתי ללכת על זה.

כשהחלטתי לכתוב את הבלוג הזה, לפני יותר מחצי שנה,עדיין לא ידעתי את מה שאני יודעת היום.
אז, כשרק העלתי את הרעיון של לכתוב בלוג, ציפיתי לעדכן פה שבוע אחרי שבוע ולהעמיס עליכם תמונות ומידע.
נשבעת שהתכוונתי לעשות את זה,אבל פשוט לא הספקתי.
קצת אחרי שהתחלתי לכתוב את הבלוג, גיליתי שהחיים שלי עומדים להשתנות מקצה לקצה ואפילו קצת יותר ימינה או שמאלה מהקצה.
למרות שהייתי מוכנה לשינוי בכל ליבי, גיליתי שיש עוד הרבה שאני לא יודעת.
כל כך הרבה שינויים קרו לי, קורים לי ועוד יקרו לי בתקופה הקרובה,
שינויים שמלווים בהמון חששות ומעורבים באושר עילאי.
שינויים שלוקחים לי זמן.
זמן לעכל, זמן להתרגל וזמן להתכונן. 

אני מצטערת אבל פשוט לא הצלחתי לכתוב פה בתדירות שבאמת רציתי.
אל תדאגו... אני לא חולה ואני מרגישה מצויין.
אחרי שתבינו על מה אני מדברת , אני בטוחה שתסלחו לי שלא כתבתי מלא זמן
ואין לי ספק שתסלחו לי אם בהמשך, תדירות העדכונים גם לא תהיה שבועית. למרות שאני באמת אשתדל.

אז בעצם,
מטרת הפוסט שלשמה התכנסנו, היא שרציתי לקבל את "סליחתכם" שנעלמתי ועל זה שבטח אעלם שוב.
ולעדכן אתכם , שבעזרת השם (ובעזרתי כמובן) ,
עוד שלושה חודשים פלוס מינוס תראו הרבה תמונות של תינוק חדש.

ועכשו, אני אעזור למי שעוד לא הבין ולא נפל לו האסימון ליד האוזן,
כן , אני בהריון!
וכן, אני מצלמת את עצמי :)